יקרות ילדי, היום אתם צופים בי כאמא הדואבת והמגאלת של האנושות. אני רוצה לתת לכם בקשת התפלה העדינה ביותר לשינוי.
ישו נשא את הצלב מאהבה אליכם, להצילכם, לפדותכם!
כאמא הדואבת, היום באתי לאמר שאי אפשר להיות כאב גדול יותר מהכאב של לבי.
הנה ילדי יקרים, כמה הייתה צרתי כאשר ראיתי את בני גוזר להימנע מלחיים עם נהרות דם שזרמו בכל גופו.
אוי, איך היה לי כאב לראות כל ההמון הזה, בקשתו את מותו של בני.
אוי, איך היה לי כאב לראות את הצלב שנטל על כתפיו כדי לשאת אותו. לראותו נפול שלוש פעמים, עם פניו הקדושים על האדמה, דכאים וחסרי כוח.
חרב הכאב חדרה ללבי כאשר הבטנו נצלבו. בשדרה זו של מרירות. אני רק הייתי עם שתי טיפות קטנות של נחמה באמצע הדרך: - סימון הקירנאי, ורדוניקה והנשים שהבכו עליו.
מה לא הייתה צרת אמא כאשר ראיתי את הכתונת שארגתי לו אני בעצמי, עם ידיים, נקרעת, מחולקת, מושכת באקראיות.
החרדלים שפרקו את בשרו, חילקו את העצבים, חדרו את השרירים. הם גם חדרו ללבי הטהור.
כל רעדון של כאבו של בני, היו גם כך הרבה רעידות של ליבי הטהור שלי. לב ישו סבל; לב אמי סבלה תחת הצלב.
אני שומעת אותו מבקש סליחה: אבי, הסלח להם, כי אינם יודעים מה הם עושים.
כמו אתכם, ילדיי, שונים! הוא, שהיה המורה והאדון, רחץ את רגליהם של כולם, סלח לכל אחד, ניחם כל אחד, אהב כל אחד. רק אתכם אין רצונכם לסלח לאויביכם ורדפיכם!
זה אלי שהוא אומר: אמי, זה בנך.
להתלמיד: זו אימי שלך.
מרגע זה, ילדיי הקרובים, קיבלתי את המשימה כשותפה בגאולה, והפכתי לאם לכל האנשים, לאם הכנסייה!
אני רוצה לספר לך שחרטא הוא כמו בוץ, בוץ רעיל, בוץ עמוק. הרבה נשמות, רבים מכם, דרך החרטא הופכות למגועות לפניי וישו.
חרטא, ילדיי, גורמת לכם לדמותו של האוייב, בעוד תפילה ותענית, קורבנות, מטהרים את נשמותיכם ומזכירים אותן לישוע שלי. אבל גם אם אתם מאוד חוטאים, אני אוהבתכם ואני רוצה לעזור לכם.
שאו את צלבייכם עם אהבה! שאו אותן באומץ, בכניעה, בהכנסות לאלוהים.
אני אוהבת אתכם מאוד, ילדיי הקרובים, ואיתי לב הטהור שלי, רוצה למלא אותכם יותר ויותר בחסד שלי.
השקיפו על לבי עם חרטתכם, עם שינוי חייכם, ועם חזרתכם אל אלוהים. אני גברת הצער, שאוהבת אתכם מאוד!
הכנסייה הקדושה הקתולית היא, ילדיי, דרך האמת!
אף אחד. לא, מעולם לא נשמע שמי שחדר על צלב כדי למות במקומו (במקומך.) לכן רק אחד חייב לאהוב: - ישוע המשיח, בן אלוהים, בן לבי, אדוננו!
החרב של הצער שעתה חודרת ללבי היא לכל ילד שלי שחי בשנאה, בחטא ובעלימות ללא החזרה בתשובה.
באני בכי כי אני מדברת ואינני נשמעת.
אני בוכה כי אנחנו, אני ובני ישוע, נותנים להם אותות, ומאמינים לא נאמנים. אנחנו מודים תודה, ואתה זורק עלינו קוצים של פגיעה.
ילדיי, החרב הכאב שבלבי תיעקר רק כך: - בידייכם!
דמעותי, כולל אלו של דם, זולגות מעיני ומעיניו של ישוע לפנייך, אך... אתה נשאר אדיש.
התחרטו!
אני אוהבת אותך!
. ואני נותנת לך ברכתי בשם האב, הבן והרוח הקדושה".